מרכזה היה בעיקר בארצות הברית ארצות הברית ובאנגליה החמישים. התנועה הקיפה תחומי תרבות שונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, אופנה ועוד. אמני הפופ ארט בחנו את ההשפעה ההדדית של תחומי התרבות השונים.
אמני הפופ ארט הבולטים בתחום הם רוי ליכטנשטיין, אנדי וורהול, קלאס אולדנבורג, ריצ'רד המילטון, ועוד. איפיין את עבודתם הכנסת חומרים חוץ אמנותיים לעבודות, כגון קומיקס, פוסטרים, פרסומות ועוד, מה ש"הוריד את האמנות אל העם". אמני הפופ ארט עשו שימוש בטכניקות ובאמצעים שונים מאלו שהיו מקובלים כ"תהליך אמנותי" לפני כן. גם השם "פופ ארט" מרמז על המילה פופולרי. העבודות מתאפינות בדרך כלל בצבעוניות עזה, הלקוחה מסקלת הצבעים התוססת של העיר ניו-יורק. גם הנושאים שאולים מן המרקם האורבני, ומשקפים את מאפייני החברה האמריקנית בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה: שפע כלכליף תרבות צריכה ושיווק.
את המושג Pop Art המציא דווקא מבקר האמנות האנגלי לורנס אלווי, בהתייחסו לאשר התרחש החל מ-1953 באמנות האנגלית (ולא האמריקנית). בראשית שנות החמישים סימנו כיווניה של אמנות העיצוב באנגליה מגמה, שגברה לקראת סוף העשור ומצאה את מלוא ביטוייה דווקא בארצות הברית, בעיקר בשנות ה-60. החל מ- 1953 פעלה בלונדון קבוצת אמנים אליטיסטית בשם "קבוצת העצמאים". האידאולוגיה העיצובית, שמצאה ביטוי בתערוכותיהם הקבוצתיות רצתה להעביר מסר, שלפיו הטכנולוגיה החדשה משתלטת על החיים. ב- 1956- הציגה הקבוצה בלונדון תערוכה בשם "זהו המחר". בתערוכה הוצגו יצירות שהדגישו את העובדה, שאין מרחק בין הפונקציונלי לאסתטי. בין המוצגים היו: בקבוקי בירה ענקיים, קולאג'ים של פוסטרים, פרסומות, גופי תאורה חדשניים, שהבהירו את המסר: "השימושי הוא גם יפה!".
